DEEP PURPLE – "The Book of Taliesyn" 1968
מתי ג`י מגיש סקירת אלבום:

DEEP PURPLE – "The Book of Taliesyn", 1968



ספר... מה הסיפור?

אזהרה! מתי ג`י קובע כי: אין נביא בעירו? חבר`ה... אין נביא במדינתו !


שנת 1968 הוכחה כפוריה בהחלט עבור החמישיה הסגולה של רוד אוונס (שירה), ניק סימפר (בס ושירה), ריצ`י בלקמור (גיטרות), איאן פייס (תופים) וג`ון לורד (קלידים)... ואם כי בבריטניה הם הוחתמו בחברת EMI, הקור האנגלי הביא לכך שהקהל בבית היה אדיש מאד כלפי החבורה שלנו, ומספר ההופעות היה קטן מאד, אבל... בעוד בבריטניה העניינים זזו לאט לאט, מעבר לים נראה שההצלחה הפכה להיסטריה מוקדם מהצפוי. כזכור, האלבום הקודם (הראשון) יצא -בארה"ב- בחברת Tetragramatton ביולי 1968 והחל לטפס במהירות במצעד הבילבורד, כמו גם הסינגל מתוכו, HUSH... וההצלחה היתה כל כך גדולה, עד ש -חודש בלבד- מרגע יציאתו, ובין הופעה אחת לאחרת, הלהקה כבר הובהלה לאולפן (בבריטניה) בכדי להקליט את מה שיש לנו כאן.

בגלל סיבוב ההופעות והרצון לכבוש את השוק האמריקאי, שכאמור ציפה להם בזרועות פתוחות, לחבר`ה לא בדיוק היה זמן לשבת ולכתוב שירים חדשים. לכן הוחלט שהאלבום השני יהיה בעל מרקם זהה, פחות או יותר, לקודמו, דהיינו חלוקה לשירים מקוריים ולקאברים, כשהדגש הוא שהקאברים יישמעו כמה שפחות דומים למקור… ובהתחשב בכך שכל הסשנים ארכו ימים ספורים בלבד (!! ) הרי שמגיעות ללהקה כל מחיאות הכפיים שבעולם, שכן הסאונד כאן הוא טוב יותר מזה שהושג באלבום הקודם. אחחחחחחחחחח, זה מדהים מה שניתן לעשות כשכולם חדורי מוטיבציה… אם כי המוטיבציה -להתראיין- היתה שייכת כנראה לג`ון לורד בלבד, או שמשום מה העתונאים רצו לדבר רק איתו, והוא אכן "סיפק את הסחורה" בראיונות אז, באמרו שהסגנון שלהם הוא "רוק סימפוני" אבל גם סייג את דבריו בכך שהוא לא בטוח אם זהו הכיוון בו החבר`ה באמת רוצים ללכת. כך או כך, העתיד כפי שאנו מכירים אותו עוד יגיע… ועד אז, הבה נקרא מתוך הכתוב על העטיפה האחורית. "טלייסין", כמסתבר, זה ספר סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, והסגולים "מנגנים ושרים פה על פי השפעת הספר". הממממממממ… מעניין ומסקרן! הבה נתרווח, אם כן, בכורסה מול מערכת הסטריאו ונתמקד במה שיש לנו כרגע.

הפתיחה היא כמובן ב LISTEN, LEARN, READ ON ובה מזמינים את ציבור המאזינים לאלבום "להוסיף חכמה" ולפתוח את אותו ספר טלייסין. האמת, לא צריך לפתוח אותו כי הלהקה עושה את זה ברגע זה במקומכם ועבורכם, ומכל ההוראות, מה שנשאר בר ביצוע, מבחינתכם, הוא להאזין... והריף המוחץ של הפתיחה עם התיאום בין הגיטרה והתופים אכן תופס את האוזן, כמו גם הבתים שאינם מושרים אלא -מדוקלמים- וכולם אומרים מסתורין וחרוזים "בסגנון" האנגלית של העת העתיקה. החבר`ה מזמינים אותנו לבוא לעולם הדמיון המוסיקלי שלהם... אז יאללה!

The bird he flies the distance from pages two to six
Past minstrels in their boxes, to the waters of the snakes
So listen, so learn, so read on
You gotta turn the page, read the book of Taliesyn

Don`t take the pictures lightly. Listen to their sound
For from their coloured feeling, Experience is found
So listen, so learn, so read on
You gotta turn the page, read the book of Taliesyn

אחרי הפזמון הרביעי מגיע סולו הגיטרה הפאזי בכדי להזכיר לנו שבכל זאת מדובר בשנת 1968... כמו גם הרעיון ש"נולדתי שלוש פעמים, אני יודע זאת דרך מדיטציה" וכמה אפקטים פסיכדליים ושלל רעיונות שרווחו באותה תקופה. הנה גם הארנב שרץ לו לאורך העמוד בספר וחולף בדרכו על פני טירות קסומות, והנה כל שאר הגיבורים מאותה תקופה שציפיתם לראות אם לא לפגוש... ושלא כמו הכלים, השירה אפופה מסתורין בעוד המלים לא כל כך... וזה הרי הקסם של סצינת האנדרגראונד הבריטית, שכאן משולב בקסם של סיפורים עתיקים. מוזר ומעניין, אז בואו ונמשיך... לתוך הדיסטורשן והפייד-אאוט המהיר.


ממשיכים בקטע האינסטרומנטלי WRING THAT NECK שהוא רקיד למדי וגם בנוי על בסיס של בלוז-סול, זכר ללהקות הסיקסטיז בהן היו החברים, ושהיו בעצם מבוססות-קאברים לפני שהחליטו על שילוב מנצח בדמות להקתם העכשווית. זה מתחיל ב"טררררררררררר" של התופים, ממשיך בתיאום של האורגן והגיטרה ובתוספת מכה על התוף בעוצמה הגבוהה מהמקובל, והכל ביחד מתמזג למעין "מסיבת ריקודים" ו/או "תחרות ריקודים" בה הרקדנים הם כלי נגינה ולא אנשים. כשמנסים לדמיין סצינה כזו, מגיעים למסקנה שמבחינה ויזואלית זה יוכל להתקיים רק כחלק מסרט מצוייר, ולכן הפתרון האידאלי הוא פשוט לעצום את העיניים ולדמיין... והנה האורגן והגיטרה מסתובבים במעגלים והבס נדבק אליהם וככה הם לרגע הולכים ולרגע רצים, קדימה ואחורה ובסיבובים, והנה האורגן בריקוד עם התופים, והאורגן נדחק לרגע לשמאל ונותן לגיטרה לפצוח בריקוד סולו בעוד חבר השופטים יושב בצד ולא מבין... והריקוד של הגיטרה מתארך, אבל הנה האורגן חוזר ונמצא גם בשמאל וגם באמצע בעוד הגיטרה היא בימין. יש כאן תחושה של קרב על דומיננטיות, ולרגע הגיטרה נותרת לבד ומתרוצצת בין השמאל והאמצע והימין... ואז כל השאר שוב קופצים פנימה לעוד סיבוב לפני שהגיטרה נותנת עוד סולו קטן והשאר מצטרפים לסיומת. טה-טם! אבל מצד שני זה רועש ולכן סביר להניח שבתקופתו של המלך ארתור לא רקדו כך.


הדבר הכי טוב שניתן להוציא מקאברים הוא כנראה היכולת לבצע אותם בדרכך ובכך "להפוך אותם לשלך". ג`ו קוקר וריי צ`רלס מומחים בזה, כידוע, אבל כשלוקחים שיר מתקתק כמו KENTUCKY WOMAN שבמקור נכתב והושר ע"י ניל דיימונד, מגבירים את הקצב שלו והופכים אותו ל"כבד יותר" ועשיר בהרמוניה קולית וגם בג`אמים וכמובן רקיד... זה פגז, וכמעט בטוח שצלילי הטמבורין ומחיאות הכפיים הוכנסו להקלטה בכדי לחקות את העיבוד של HUSH שהיה להיט ענק בארה"ב כמה חודשים מוקדם יותר... והאמריקאים אהבו, זה בטוח.

Kentucky woman she shines in her own kind of light
She looks at you once and a day what`s wrong is alright
And I love her, God knows I love her
Kentucky woman, she gets to know you
She gets to own you, yes she does, Kentucky woman

She ain`t the kind to turn at the drop of her name
Well all the things she does they turn you on just the same
And I love her, God knows I love her
Kentucky woman, she gets to know you
She gets to own you, Kentucky woman

קולו של רוד אוונס מופיע פעם באמצע ופעם בשמאל וההרמוניה הקולית של שאר החבר`ה באה משני הצדדים, והחוברת של הדיסק מספרת לנו שלכבוד ההקלטה, בלקמור היה צריך ללמוד לרסן את עצמו ולא להתפתות להשתמש בפדל הווא-ווא בכל שלוש שניות. בכלל, עושה רושם שלמרות שמדובר ב"אנדרגראונד", דווקא השמרנות של ההנהלה וההפקה בנוגע להתנהגות באולפן היא זו שתרמה לשפשוף ולהתמקצעות של החבר`ה הרבה יותר מאשר תרמו ההופעות.. ובעקבות ההצלחה האמריקנית, השיר יצא כסינגל בבריטניה אך נכשל כישלון חרוץ. במולדתם של חברי הלהקה, כך מסתבר, הקהל עדיין לא היה מוכן לקבל אותם כפי שהם.


חלק מאומנות הקאבר היא בלחבר אליו קטע מקורי בנוסף לעיבוד החדש, והחגיגה המתרחשת ב EXPOSITION / WE CAN WORK IT OUT היא הרבה יותר מסתם ג`אם. אמנם משמיעה ראשונה עשוי להיווצר הרושם שהקטע המקורי בא רק כ"פתיחה ארוכה" לגרסת הלהקה לשיר של הביטלס, אך מהשמיעה הראשונה והלאה ניתן בבירור לראות וגם לחוש את השניים כיצירה-מקשה אחת. הדרמטיות המופגנת והשאולה מאלמנטים קלאסיים כמו גם ספרדים-אנדלוסיים, והעיבוד שגורם למאזינים לחשוב על לוחמי השוורים ועל איך שהם נכנסים לזירה... אחחחחחחחחחח, זה משהו.

Life is very short and there`s no time for fussing and fighting my friend
I have always thought that it`s a crime, so I will ask you once again
I`ll ask you once again
Try to see it my way. Only time will tell if I am right or I am wrong
While I see it your way, there`s a chance that we might fall apart before too long

We can work it out. We can work it out
At least we can try. We can try out to work it out someday

מי שרוצה יוכל להוציא את המלים מהקשרן המקורי, ופעילי "אנונימוס" שבינינו יוכלו אולי להתריס שלכך בדיוק התכוון המשורר באמרו I have always thought that it’s a crime. זהו זה, התעללות בחיות זה פשע.... ומהבחינה המוסיקלית, מי ש-לא מכיר- את הביצוע המקורי של הביטלס (תתפלאו, יש כאלה), עוד עשוי לשמוע אותו אחרי כן ולחשוב בטעות שהביטלס "קרעו" אותו מתוך המסגרת האמנותית בה ישב עד כה לבטח, אך ורק בכדי להפוך אותו לקליט יותר. אני (מ.ג.) מן הסתם יודע את האמת, ובכל זאת, כשמסתכלים על העניין מנקודת המבט הזו, לעתים קצת עצוב להסכים שזה לא מה שקרה.


העניינים קצת מתעמעמים ב SHIELD כשידוע שמדובר בחיים בשכונת מצוקה, ואביו של הגיבור מעשן חומרים אסורים כדרך להתמודד עם החיים הקשים. הפתיחה עם התופים שנכנסים בפייד-אין מהיר, שנמשכת עם בס בדמות צעד קדימה ושניים אחורה, יכולה אולי לדמות כניסה מהירה למציאות בלתי מזהירה... ובאופן כללי, האווירה היא דכאונית-מלנכולית בגוון של השירה, שהנגינה טיפה מכסה עליה, כאילו בכדי להסתיר את המציאות העגומה בה חי הגיבור, כמו גם האפשרויות העומדות לפניו בדרכו לפתור את העניין... ותופי הקונגוס יכולים, אולי, לגלם את דמות הצעדים לכאן ולכאן תוך כדי חשיבה ללא הגעה למסקנות חד-משמעותיות בעוד הגיטרה מייבבת חרש.

Many things a man can lose, his health, his rights, his views
But never his heart or his love
So take this hand of mine and climb baby, climb to the hill up above
Now you can play a queen on that hill built on a dream
While our children play in the field
I can smoke the pipe of a sweet and better life
And trust in the strength of the shield

So trust in your love, and you`ll see up above
And let life pass like a wheel
Don`t take the chance of life`s hectic dance
Kiss the strength of the shield

אכן, לגיבור שלנו יש אהבה, אך הוא איך שהוא חש כי היא אינה מגינה עליו מפני תלאות החיים. עד כמה המגן חזק? האם המגן הוא האהבה או שמא זהו הפיתוי המזוייף לעשן ולברוח מהמציאות לכמה דקות של שיכחה מתוקה? האם הישארות בחיקה של האהבה אין פירושה הישארות בשיגרה המשמימה של החיים? האם בכל זאת כדאי לרכב על ענן ו"לרחף" לכמה דקות, ולשלם את המחיר הכבד אחר כך? הכל כה חסר וודאות, ורק הזמן יקבע מה יהיה... ובזכות זה נוכל בינתיים ללמוד עד כמה המגן חזק ויכולה לפתור בעיות. ומכיוון שמדובר פה בנושא רציני עד כאב, אין כל וירטואוזיות בנגינה... אפילו שלמרבית האירוניה, חברי הלהקה, בדומה להמווווווון מוסיקאים מהתקופה, מעשנים באופן תדיר.


לשירים כמו ANTHEM יכולה להיות השפעה אדירה בקביעת טעם מוסיקלי, אם רק משמיעים אותם בזמן ובמקום הנכונים. את ה"המנון" הזה שמעתי אמנם לראשונה מע"ג תקליט ורק אחרי כן בגל"צ בלילה, ובכל זאת, התחושה הקסומה שהוא מעביר במאזין, החל מהפתיחה המפורסמת עם האורגן והשירה שנשמעת מלנכולית אך למעשה מפוכחת, המשך במלוטרון החלומי... וכמובן התחושה שזה אמור היה להיות שיר "סלואו". התופים, מן הסתם, שומרים שהוא לא יהיה לגמרי כזה, מה שמעורר את השאלה אם אותו אלמנט נמצא כאן בכדי לשמור על המאזין מאפשרות שישקע לגמרי לתוך החלום...

In my dark and whispering room, memories still bring me
A numbness to my feelings. Take my hand and brush my brow
In the warm and fevered dark, heart is madly beating
My crazy thoughts are worrying when the night winds softly blow

If the day would only come, then you might just appear
Even though you`d soon be gone when I reached out my hand
If I could see you... If only I could see you
To see if you are laughing or crying... when the night winds softly blow

השילוב של אחת הפוגות של באך בתוך הסקציה האמצעית, תחילה באורגן ואחר כך בכינורות, באה בזמנו בתור גחמה פרטית של ג`ון לורד ומתוך צורך בלתי מוסבר להפגין את כישוריו התזמורתיים. מאוחר יותר יתברר שזה היה אולי טיפה מיותר בזמנו, כי הקהל האמריקאי נהה אחרי האלמנטים הרוקיים / הסולו של בלקמור ופחות אחרי התזמורים... אבל השנים שחלפו מאז הפכו את אותה סקציה למשהו נצחי. ובאשר לטקסט? ההוא איבד אהבה ומעדיף לשקוע בזכרונות ובהזיות מאשר להמשיך הלאה. לא יודע למה... אבל גם אצלי זה מעורר געגועים לתקופה בה כולנו היינו נאיביים, אפילו אם זה היה לפני שנולדתי.


קטע הסיום הוא שוב קאבר והוא גם הארוך ביותר... עשר דקות של RIVER DEEP, MOUNTAIN HIGH שבמקור כמובן היה שיר פופ קצר יותר של אייק וטינה טרנר... אבל כאן לוקחים אותו טיפה יותר ברצינות, ובעזרת אפקט של רוח מקפיאת עצמות וסקציה מתוך "כה אמר זרטוסטרא", הופכים אותו למשהו מיסטי אם לא פסיכדלי. הג`אם משתלט וגם הקצב הולך ומתגבר, וסולו הגיטרה נותן בראש תוך כדי הכנה לסיפור אגדות... וה"שטיח" של האורגן יורד על הארץ כמו ערפל סמיך, בטרם באה השירה בטון ממתיק-סוד.

When you were a young girl
Did you have a rag doll, the only doll you`ve ever owned
Now I`ll love you just the way you loved that rag doll
Only now my love has grown
Oh, and it gets stronger as the river flows
Deeper baby, heaven knows... Higher, as it goes

Do I love you, my oh my? River deep, mountain high, yeah
Do I love you, would I cry? Oh I love you baby, baby, baby, baby

האם הכוונה היא שסיפור אהבה כזה אפשרי רק באגדות? הקצב מתגבר וגם השירה כבר לא ממש ממתיקה סוד אלא עוברת לשמאל, והגיטרה מפציצה עם פאז לכל הכיוונים בעוד התופים נדחקים לשמאל ביחד עם הבס (שמחקה את ליין הבס המוכר מההקלטות של זמרי "מוטאון"), ורק שטיח הקלידים נשאר בכל מקום כמו גם ההרמוניות הקוליות... וההוא אוהב אותה. ומה עניין נהר עמוק והר גבוה? שאלה זו נותרת בלתי פתורה בעוד הרוח מהפתיחה באה שוב וסוחפת איתה את כל גיבורי התקליט בחזרה אל תוך האגדות ולתוך הערפל העתיק... או בעצם בחזרה לאמריקה, שם הלהקה נחשבת ביותר ומהווה אטרקציה בכל מקום בו היא מופיעה.

מי שהגיע עד לכאן בוודאי שם לב לכך שכל קשר בין המלך ארתור וספר ה"טלייסין" המקורי לבין האלבום (להוציא שיר הפתיחה אולי) הוא מקרי בהחלט… אבל בהתחשב בכך שהביאו לנו אלבום כל כך טוב שנעשה בזמן כל כך קצר, הרי שנשכח להם את הכיתוב הטיפשי בעטיפה האחורית, ובמקום זה נתקדם הלאה במרץ. מה זאת אומרת הלאה? ובכן, במקור האלבום כלל את שבעת הקטעים האלו, והנה בהוצאת ה CD הכי הכי אחרונה מסתבר ש... כמה שהסשנים של ההקלטה היו קצרים, עדיין הוקלטו כמה קטעים נוספים, שנשארו בחוץ בגלל מגבלות הזמן של הויניל, ומובאים כאן בצורת חמישה (!!) בונוסים נחמדים... ונתמקד בשניים מהם.

הבונוס OH NO NO NO הוא כמובן קאבר לשיר של בן אי. קינג, והחברה שוב מצליחים להפוך אותו ל"שלהם" בהפקת "אנדרגראונד" כבדה ומלאת אנרגיה וגם מלאה כנות. יש לנו כאן פארודיה על שירי אהבה ועצבות, בנוסח "אז מה, את חושבת שאם תעזבי אותי יהיה לי רע בחיים? את חושבת שאני עצוב שעזבת? הוווווווווווווווווווו לא! אני דווקא יודע להתקדם בחיים". האמת, זה מה שכל אחד מהחבורה היה ודאי אומר לבחורה שלו בכל מקרה אם היתה מודיעה על עזיבה. את עוזבת? יש פה עוד אלף שמחכות בתור!

You keep a-waiting for the tears I`m supposed to cry
The promise leaves so I`m supposed to die
I`d forgotten who you were until you dropped on by
Oh no no no. Oh no no no. Oh no no no. Oh no no no

You think I`m guilty throwing off the likes of you
That there`ll be no one else but there`ll be quite a few
At least I`ve got my head but somehow I`ll pull through
Oh no no no. Oh no no no. Oh no no no. Oh no no no

ניק סימפר מספר שלפני ההקלטה, בלקמור בילה כנראה יותר מדי זמן בבאר, מה שמסביר את פשר הטעויות הקטנות שלו בנגינה הנשמעות כאן. ייתכן שזו היתה, בשעתו, הסיבה לאי-היכללותו של השיר באלבום, אבל ממרחק של קרוב לארבעים שנה זה ממש לא משנה והטעויות הן באמת דקות מאד... והאם השיר עצמו נשכח? הווווווווווו, לא לא לא! וה-ראיה ששנים ארוכות לאחר מכן, הוא נכלל בהופעות הלהקה עם איאן גילן בפרונט, הרבה אחרי שהחבר`ה שכחו מאוונס.


בבונוס IT`S ALL OVER, הקול של רוד אוונס מתיימר לרגע לחקות את אלוויס, ובאופן כללי (מלבד החיקוי של הסיטאר בפתיחה, והפתיחה בכלל) גם הסגנון תואם את מה ש"המלך" עשה באותה תקופה ואפילו לפני כן... בעוד החוברת של ה CD טוענת שזהו קאבר שבוצע כנראה בהופעות בארה"ב באותה שנה, אבל איש אינו זוכר את מקורו. אז אם המחבר קורא את הסקירה ורוצה לתבוע את חלקו בתמלוגים... חוששני שלא אוכל לעזור לו, אם כי תמיד אפשר להצטרף בפזמון.

Outside her window, that`s where I am every night and every day
But outside her window, I cry, I cried my life away
There`s a jukebox a-playin` a half a block down
Singing I`m going to the river, I`m gonna jump on in and drown
But I ain`t gonna do it, no. Just gonna keep on hanging around

Oh it`s all over, oh it`s all over, all over now, now, now, now

האמנם הכל נגמר? האמנם הכל אבוד? לא בדיוק, ומסתבר שההקלטה הזו היתה דווקא חלק מהסשנים של הלהקה ברדיו BBC הבריטי. סרט ההקלטה המקורי הוסב לשימוש חוזר אבל מסתבר שמישהו הקליט את השידור מהרדיו בזמנו ואחרי שנים הביא את הסליל לחברי הלהקה... ואם כי האיכות הטכנית נופלת במשהו מזו של האלבום, אין מנוס מלתת שאפו גדווווווול לטכנולוגיית השחזור הדיגיטלי באולפני אייבי רואד בלונדון, ובמיוחד לטכנאי פיטר מיו, על חלקו בהצלת הקטעים הארכיוניים האלו. תענוג זו לא מילה!

ובחזרה לשנת 1968: בעוד ההצלחה האמריקאית נמשכת מבלי לגלות כל סימני עצירה, כולל מכירות מוגברות כמו גם הופעות בטלוויזיה וב"פילמור ווסט" ובמקומות גדולים אחרים ביחד עם כל ענקי התקופה, ובעוד הקהל האמריקאי סובר בטעות שהמדובר בלהקה אמריקאית, כשהלהקה מצידה שוקלת להישאר שם לתמיד (ונאלצת לוותר, בהתחשב בכך שגילו הצעיר של איאן פייס הופך אותו למועמד מצויין להישלח למלחמה בוויטנאם)... האלבום יחכה עוד כמעט שנה בטרם יצא בבריטניה, רק בכדי לקבל שוב הפעם תגובות פושרות-עד-קרות. אבל הי, מי אמר שהחיים הוגנים עבור מי שאינו נביא בעירו?



13.9.07 יום חמישי מסיבת ראש השנה בזמיר


לחצו על ההזמנה לפרטים על האירוע






להשארת תגובות ליחצו על הלינק
Message board


לחץ כאן לקריאת סקירות נוספות